לא רק פנדות – הטיול לסין של אפי וליטל

“סלחו לי, האם אתם זקוקים לעזרה?” אמרה לנו באנגלית צחורה גברת חביבה מלאת שקיות באמצע רחוב ניית’ן רואד שבחצי האי קואולון. מיד שמתי את ידי על הארנק שלי, ובדקתי את האיבטוח של המצלמה שלי. “מה?!” שאלנו כמה פעמים בתדהמה. “ראיתי שאתם מעיינים במפה באמצע הרחוב ואתם נראים אבודים, לאן אתם צריכים להגיע?”. זו הייתה קבלת הפנים שלנו, למה שהפך לאחד מרגעי השיא שלנו בטיול- הביקור בהונג קונג.
אם הייתי צריך לתאר את הונג קונג בקצרה, הייתי אומר שיישות המדינית הלא ברורה הזו, שנקרא לה לצורך העיניין עיר, היא נווה מדבר של תרבות, קולנרוית, אדריכלות, תכנון עיר וטבע בלב מזרח אסיה. כבר עם ההגעה לעיר, השוק שבשילוב בין חופים, איים, גורדי שחקים אימתניים וחדשניים, אוטוסטרדות, רכבות תחתית ודרכי עילית היכו אותנו בתדהמה. הנימוס והאדיבות, לא רק של נותני השירות, כמו גם של האנשים ברחוב, כל כך שונה והפוכה לבוז הזלזול והאדם ישות הסינית, שלא יכלנו לתפוס אותה כמובנת מאליה.
האיזורים הרלוונטים בהונג קונג הם חצי האי קולון, ,האי הונג קונג, ואיים נוספים שהמוכר בהם הוא האי לאוטן. הונג קונג ממוקמת בקצה הדרומי מזרחי של דמהאימפריה הסינית, ועד לא מזמן עברה, רשמית לפחות מנתינות בריטית על הנייר ועצמאית בפועל בחזרה אל סין. בפועל, הממשלה בבייג’ינג מתנהגת בחוכמה כשהיא מאוד לא ממהרת לעטוף את נווה המדבר בסממני השלטון. בקושי תמצאו בהונג קונג דגל סיני, או את הסימנים המוכרים של השלטון הסיני, שלא לדבר על דמותו של מאו זה טונג, שבשגרה מעטרת כל חלקה טובה בערים סיניות, וכאן אפילו שמה לא מוזכר. יתרה מזאת, בהונג קונג האינטרנט לא חסום, ואפילו ניתן למצוא שלטים בזכות הפאלון גונג (או פאלון דאפה) שנרצחים ונרדפים בסין.

באי הונג קונג ביקרנו בכמה חלקים חשובים יחסית- איזור גורדי השחקים, שמזכיר את איזור הבורסה ברמת גן, רק בענק, נקי יותר, וכמעט נטול מכוניות. איזור הסוהו התלול במורדותיו ניתן למצוא אינספור מסעדות, בתי קפה, פאבים, גלריות וכיוב’, ובאיזור ויקטוריה פיק. כדי להבין את היופי שבויקטוריה פיק, צריך לדמיין את הטופוגרפיה של האי- שבמרכזו הר רם ותלול שנישא לגובה רב, וכל המרחב האורבני האדיר שלו ממוקם דווקא בחופים. אל ויקטוריה פיק ניתן לתפס ברגל, או בדרך המקובלת- באמצעות קרנועית עתיקה שנקראת “טראם” שעולה בשיפוע תלול במשך זמן רב עד לפסגה. הפסגה הרמה מהווה נקודת תצפית מדהימה על האי כולו, ואנחנו הקשבנו לעצת המבקרים הקודמים והקפדנו לעלות למקום לפני השקיעה ולחכות לאחריה.  המראה בהחלט היה עוצר נשימה בכל שעה, ובמיוחד בלילה כשאורות העיר האירו את השמיים. ניצלנו את המיקום הנפלא ואת העובדה שבפסגה, כמו בכל הונג, יש קניון, כדי לחגוג את השנתיים שלנו במסעדה איטלקית מצויינת ויוקרתית (לפחות לצורך התקציב שלנו).
דבר נוסף שראוי לציון בנוגע לאי הונג קונג הוא שלא הלוכים באי הזה ברחוב. מתחת לאדמה מתרוצצות רכבות התחתית הטובות, הנקיות, והמהירות בעולם במלוא השאון, על פני האדמה, נוסעים הרכבים היוקרתיים והאוטובוסים, והולוכי הרגל הולכים כעשרה מטרים לפני האדמה, באוסף של גשרים ומסועים אינסופיים שמשמשים כאוטוסרדת הולכי רגל ארוכה. הגשרים הממוזגים ומקורים מקשרים בין גורדי השחקים, הבניינים והרחובות, המסועים החשמליים מעלים את ההמון במדרונות, וכמו בכביש מהיר- פשוט יורדים במחלף שרוצים אל הרחוב עצמו.

קואלון, לעומת האי, הוא האיזור שבו מתגוררת רוב האוכלוסיה. כאן תמצאו אותה בכל המינים, הצבעים והצורות. גם המעלית של האו”ם לא תכיל את המגוון הרחב של הזרים ששורצים בחלקו הדרומי של חצי האי. אפריקאים, פאקיסטנים, הודים, סינים, תאילנדים, מרוקאים, ערבים ומה לא. כולם הגיעו אל ניו יורק של המזרח כדי לנסות את מזלם, וכמו ניו יורק של המערב- רובם עוסקים במכירת שעונים מזוייפים, תפירת חליפות זולות במכירת אישית, ובתעשיית המזון האורינטלי שמששגת פה. בשל יוקר המחיה בהונג קונג (שהיא אגב,קצת פחות יקרה מתל אביב, למתעניינים). כאן יש תמהיל מצויין, בעוד שאיזור ניית’ן רואד, מהווה מוקד התיירות של האיזור, על המוזיאונים, הטיילת המרשימה ושאר האטרקציות העירוניות שבו, הוא גם האיזור הזול ביותר, על המשמעות שבדבר, למחיה. אנחנו ישנו בבניין אדיר מימדים ומתפורר שנקרא מירדור מנשיין, שהדרך היחידה לתאר אותו היא שתדמיינו לעצמכם את השכונה הכי דוחה בלוד בבניין אחד גדול. אפור, מוזנח, ישן מתפורר, מלא בעובדים זרים, מלא בריחות, ובתוך ה-14 קומות שלו מאוחסנים בתי מלאכה, בתי מגורים, משרדים עלומים, והוסטלים. בכל מדריכי התייירות אמנם ישנה אזהרה אודות קוטנם של החדרים, אבל אפילו אותי, בוגר דירת 45 מטר מרובע ואוהלי צוות תותחנים, הם הצליחו להפתיע. גודלו של החדר הזוגי הגדול שלקחנו, היה, ביחד עם המקלחת והארון היה פחות מעשר מטר מרובע. לעומת זאת, הוא היה ממוזג, תמיד היו מים חמים, ולעיתים האינטרנט עבד ממש מהר
חשוב לציין את התענוג הקולנרי בקואלון- ביום הראשון נדהמנו מהסושי המושלם והסאקי המרווה שגמענו במסעדת מדהימה. ביום השני, מסעדה הודית אוטנתית גרמה לנו ללקק את האצבעות, בימים אחרים פשוט הלכנו לאחד מחללי המזון שיש בתחתיות הקניונים בעיר ובחרנו מנה מאחד מעשרות המטבחים השונים שהיו שם (אוכל תאילנדי, וויאטנמי, יונאני, סצ’ואני, שנחאי, יפאני, מקאווי ועוד ועוד). בעוד שהאוכל המהיר, שכלל אינו מהיר, הוא זול מאוד במונחים מערביים (בין 16-25 ש”ח למנה), המסעדות בהחלט יותר יקרות והחשבון בהן כולל דמי שירות קבועים מראש של 10 אחוז. בכיף.

אושן פארק
נכון, בהונג קונג יש דיסנילנד. אבל הביקורות אומרת שהוא קטן ומתאים לילדים. אז אנחנו, מבוגרים שכמותנו, הלכנו לפארק מתחרה שנקרא אושן פארק. הפארק כולו בנוי ל אי וחצי בראשו הר נישא. שם ניתן היה למצוא עשרות מתקני שעשועים, רכבות הרים, גן חיות, מופע דולפינים, מצפה תת מיימי, פנדות, יריד משחקים, מסעדות, מצפה מרשים עם נוף והופעות לילדים.

עוד
עשינו עוד המון דברים בהונג קונג, עלינו על רכבל מטורף באי לנטאו וביקרנו בודהה ענק (שנבנה לפני שנים בודדות לצרכי תיירות, והוא ממלא את ייעודו בהצלחה יתרה), קנינו יותר בגדים, יותר מידי מוצרי אלקטרוניקה ומחשבים, טיילנו, אבדנו, ובילינו. קשה להסתיר את השורה התחתונה מהביקור- התאהבנו ממבט ראשון שני ושלישי. הוקסמנו מהאנשים, המרחב האורבני המושלם, הנוף, הטבע והאווירה הנינוחה. ייתכן שהקונטרס של הונג קונג מסין, בה שהינו קרוב לחודש, תרם להתאהבות, אבל ביחס לערים אחרות בהם יצא לנו לבקר, הונג שברה לנו את הלב.

זמן רב יחסית חלף מאז הפוסט האחרון, מסתבר שרכבות לילה ארוכות הן המתכון המושלם לאווירת כתיבה. בכל אופן, הפוסט הזה נכתב מרכבת הלילה שעושה את דרכה מגווילין שבדרום סין, אל גוואנגזאו, שנמצאת במרחק יריקה מהונג-קונג. בכך מסתיימת לה אפיזודת יאנגסואו (המכונה: “יאנגשו” אצל כולם, וכך גם אקרא לה כאן).

יאנגשו ממוקמת כשעת נסיעה מהעיר הגדולה גווילין, זו לרבים מהווה תחנת תיירות בפני עצמה. אנחנו בחרנו להשתמש בעיר רק כתחנת מעבר מחבל יונאן ואל הונג קונג. בעוד שחבל סצ’ואן ידוע בעיקר בשל ההרים והנופים הצפוניים שלו וחבל יונאן בשל מקורות המים השופעים, לאיזור יאנגשו יש את הטופוגרפיה הייחודית שלו: אין ספור גבעות הרים תלולים ומיוחדים בצורתם, ירוקים ושופעים שמתרוממים מעל נהר “לי” הרחב, יובליו והאגמים שנוצרים לצידו. בנוסף, בשל העובדה שיאנגשו ממוקמת כמעט בקצה הדרומי של סין, היא “נהנית” (או סובלת) מאקלים טרופי של ממש. טמפרטורות גבוהות, לחות מטורפת, וכמות משקעים שעולה על 1000 מ”ל בשנה.

העיירה, שהייתה מוכרת בעבר כמקום מגניב ונעים שמשך בעיקר מטפסי צוקים, שייטים וטראקרים, עיקלה עם השנים את הפונטציאל התיירותי הטמון בה, וזה עכשיו מתפרץ במלוא גודשו. כדי לסבר את הדימיון, דמיינו את כל הבאסטות באילת, עם כל השמאטס שיש בסין, עם הרוכלים הצעקניים שיש בסין. העיירה כולה מלאה ודחוסה במסעדות מכל סוג, פאבים, בארים, נציגויות של רשות הג’אנק המובילות בסין (KFC, McDonalds וכו’), כל חור הפך להוסטל, קבצנים בכל פינת רחוב, ואלו שנותרו ינסו לשכנעכם לשכור אופניים, לקחת טיול דרכם, ללכת לשיט או שאר פעולות שיסבו להם את העמלה שמתבקשת.

הקורטוב האחרון של המסחור טמון בשלטים שראינו בכמה מסעדות בעברית עליהם היה כתוב “אחלה אוכל, יש חומוס, פיתות ואוכל עממי.” או “ישראלים: תרגישו בבית, המקום בבעלות ישראלית” ועוד כהנה וכהנה באותו סגנון. אין לי מושג אם יש אכן אוכל ישראלי ואם הוא טעים, מאחר ואלו היו המקומות היחידים שלא העזנו להכנס אליהם. זאת למרות הגעגוע העמוק שפיתחתי לחומוס טוב. מה שכן התמכרנו אליו הוא משקה ברד קפוא שעשוי מפירות טבעיים, שקירר אותנו בגל החום שפקד את העיר ברוב שהותנו. כל יום, ולעיתים פעמיים ביום, היה זה המפלט היחידי מאגלי הזיעה שנשפכו מאיתנו ללא הפסקה.

בליבה של העיר זורם נהר לי בשיא רוחבו, אוניות תיירים מבצעות סיורים לאורכו, סירות במבוק מסיעות תיירים אחרים לסיור דומה. לא יצא לנו להתענג בשיט הזה, אולם עם הגיענו הלכנו לצפות במופע המפורסם של בני שבט המיאו (כן, מיאו- כמו שעושה חתול) ושהופק על ידי הבמאי הסיני המפורסם שביים את טקסי האוליפיאדה בבייג’ינג. הטקס היה מרהיב, למעלה מ-600 מבני השבט שהצלחתי לספור, שטו, רקדו, שרו, והדליקו באש ואורות את האיזור היפה ביותר בנהר. קשה לתאר זאת במילים או בתמונות, אולם, לכל מי שצפה בטקסים המרהיבים של האולימפיאדה בבייג’ינג, וחלם לשבת בקהל- זה בהחלט פיצוי הולם ומבטיח.

יום למחרת, החלטנו ללכת ל”וויט-וואטר ראפטינג” מבלי לדעת דבר וחצי דבר על זה. לאחר שעה של נסיעה, חלקה במעלה הר תלול, הגענו לכפר שמתפרנס כולו מהאטרקציה הזו. קנינו כרטיסים, הפקדנו את כל חפצינו בשמירת החפצים והועלנו אחר כבוד, ביחד עם עוד כמה מאות של סינים שהיו בסבב שלנו, לעוד מיניבוס שהסיע אותנו עוד יותר גבוה למעלה ההר שלא נגמר. בסופו של דבר, רבנו עם כל סין על אפודת הצלה, קסדה, מגינים ברכיים ומרפקים, סיימנו לחכות בתור אינסופי, ועלינו על סירת גומי לשניים משלנו. להפתעתנו -לא קיבלנו משוטים. עד מהרה הבנו למה: במשך שעתיים לא הפסקנו לרדת במהירות במורד הנהר, מקפצות בגובה 7, 10 ו-12 מטר, תעלות ורפידים מדליקים היו ללא הרף, ולמעט מספר פקקי תנועה בטיחותיים לפני כל מקפצה, היו אלה השעתיים הכיפיות, הרטובות והמהנות שהיו לנו בטיול.

ביום השלישי לשהותנו, הלכנו ל”מערת המים” המקורית. היא נקראת המקורית, שכן פזורות לא מעט מערות מזוייפות, חלקן עד כדי כך גרועות שהנטיפים והנהרות שבתוכן הן מעשי ידי אדם. בכל מקרה, גם כאן, אחרי כמה החלפות אוטובוסים, מיניבוסים ונסיעה בדרכי אפר – הועלנו לסירת עץ, ושטנו אל תוך המערה. בתחילה המצלמה כשלה כשניסינו לצלם את אלפי הנטיפים המגוונים, שלא חדלו לטפטף, אבל ככל שנכנסו פנימה החוויה רק העצימה- אולמות ענק טבעיים שגודלם העצום רק בא לידי ביטוי כשהמדריכה העירה לתקרתם, מלאי נטיפים, נהרות ואפילו מפלים מפתיעים. בריכות בוץ טבעיות, מעיינות חמים, מעיינות קרים, ומה לא.

ביום השלישי נסענו ללונגשאן, הידוע כאיזור טרסות האורז, זאת בשל העובדה שכפריים המקומיים הצליחו, בגאונות הנדסית וחוש אסטטי ייחודי, להפוך את ההרים המשוננים לגרמי טרסות מרהיבות ביופיין. לצערינו, ,גם המקומיים הבינו את ההתלהבות מהמקום, והמסחור של האיזור הזה גורם ליאנגשו להראות כמו התנחלות בשומרון. נכנסנו להופעה של בנות המקומות, המכונות, ולא בכדי, “שבט ארוכות השיער”, זאת בשל שיערן שצומח לאורך של 2 מטרים ומגולגל באדיקות סביב ראשן. בשל לחץ חברתי מצד הרבה סינים, וחוסר הסיוע של ליטל, התנדבתי בטיפשותי להשתתף בטקס חתונה ייצוגי כחתן ביחד עם עוד שלושה תיירים אחרים. אשתי המקומית, שתחייה, לא בידיוק אהבה את שעירותי, או את אגלי הזיעה שנטפו ממני, אבל זה לא מנע ממנה לדרוש ממני לקנות לה צמיד פליז ב-20 יואן, לחייב אותי להרים אותה, לשתות איתה יין אורז ולהכין עוגת אורז. אחרי מספיק צביטות בטוסיק, ריקודים, שירים, ומשחקים שבטיים, הסתיימה ההופעה והלכנו לראות ולצלם, עם עוד מאות סינים, את טרסות האורז. באמת יפה. מאוד יפה. אבל בתכל’ס- אני לא בטוח שזה היה שווה את כל הכסף שנשאב מאיתנו לפני, וההוצאות המפתיעות שנדרשו עם הביקור בכפר. (לזכות בנות ההוסטל שלנו יאמר, שהן הזהירו אותנו שכך יהיה, מה שלא נאמר למערביים שהגיעו מהוסטלים אחרים, שהתמרמרו מאוד).

את היום האחרון בילינו בטיול אופניים ברחבי האיזור, מה שהתברר כאטרקציה הכיפית מכולן. נסיעה חסר מטרה לאורך הנהר ובשאר פנינות חמד באיזור היו מהנות ומרגיעות מן ההמולה שבעיר ובאטרקציות סביבה. רגעים נדירים של בדידות, צפיה בנוף הייחודי, והתחושה של הרוח שהכתה בפרצופנו ביום חם שכזה, היו שוות כל יואן מהמחיר הזעום ממילא של השכרת האופניים.

כאן המקום להתייחס לשמועות, הביקורות וההנחות לגבי יאנגשו על דיוקם: רבים הזהירו אותנו שיאנגשו היא “ישראליאדה”, שהיא עמוסה ודוחה ושאר טענות. למרות שאי אפשר להתעלם מהמסחור האלים של העיר, אני חושב שאמירות מסוג זה מוגזמות. ראשית, לא ראינו יותר מידי ישראלים בעיר, שנית, גם הישראלים שפגשנו היו אנשים נפלאים, ולא המשוחררים הטריים והמעצבנים שממלאים את דרום אמריקה, הודו, או תאילנד. ולבסוף, יאנגשו, כמו צ’נגדו, קונמינג וערים נוספות בסין- נתפסה אצלנו כנקודת מוצא נוחה לטיולים, ולא כיעד הטיול עצמו. מהעיר ניתן למצוא מגוון כה רחב של אטרקציות, בילויים ופעלויות שנדיר למצוא במקומות אחרים, כך שלמרות החום הכבד, עומס התיירים, והמסחור- היא עדיין שווה את הביקור והשהייה.

עוד כשנהנו בצ’נגדו, שבחבל סצ’ואן היפיפה, אמרנו לנו מטיילים רבים “חכו כשתגיעו לחבל יונאן”. והם צדקו. לא חלילה שהיה דבר פגום או בעייתי בסצ’ואן המרהיבה, על נופיה, שוכניה, ומאכליה החריפים, אבל הביקור שלנו ביונאן בהחלט שבר את תקרת הסיפוק שציפינו לה.

את הביקור ביונאן התחלנו בעיר ליג’יאנג. אליה טסנו בגלל דיל שליטל הצליחה, בכשרונה הלוגיסטי הנדיר, לסגור באינטרנט. כבר בנחיתה שמנו לב לבני שבט הנאשי (או “הנושים” או “נושנושים” כפי שקראנו להם). להבדיל ממקומות אחרים עם “שבטים אותנטיים” (עאלק) שהתלבשו בבגדיהם המסורתיים רק כשהדבר היה קשור לתיירים- הנושנושים, ובמיוחד נשותיהם, באמת הסתובבו בשווקים וברחובים עם הביגוד המסורתי, על צבעים, השמלות והכובעים המצחיקים. ליטל לא הפסיקה להדהם עד כמה אלו דומים בתווי פניהם צבע עורם ומבנה גופם לשבטים שראתה בבוליביה, והם לא הפסיקו להדהם מהשיערות שהיו לי בידיים.
ליג’אינג

אם נצליח להוציא לרגע מהתמונה את מיליון התיירים הסינים שזורמים ברחובותיה מידי ערב, מדובר בעייריה הרומנטית ביותר שהייתי בה עד כה. לבד מגן מטופח ויפה בצידה של העיר, ופארק שבראשו פאגודה יפה בצידה השני, העיר עצמה היא מונומנט אלגנטי, עתיק ויפה. כמו כל חבל יונאן, גם ליג’אנג מבורכת במשקעים בלי סוף, ורחובותיהם מרוצפי האבן שלובים עם תעלות שמוליכות מי גשמים שמתנקזים מההרים הסמוכים. הוסיפו לכך את המסעדות הקטנות והטעימות, בתי הקפה והבארים האינטימיים, העובדה שכל המבנים בעיר העתיקה הם בני קומה אחת ומוארים באור צהבהב אדמדם יפה לקראת ערב ואת כל בעלי מלאכת היד שמוכרים ממרכולתם ברחוב- וקיבלתם עיירה שלא תמצאו בשום קטלוג. דרך טובה לתאר את העיר לדעתי היא לקרוא לה שילוב בין העיר העתיקה בירושלים, רחוב שינקין בתל אביב וונציה. התמזל מזלנו לגלות בה את התופעה היונאנית המפורסמת “ארבע עונות ביום אחד”, ולסבול מצינה בבוקר, חמסין קופח בשעות הצהריים, מבול שוטף לקראת הערב מזג אוויר אביבי לאחר מכן וחוזר חלילה.
דאלי

מאחר ופוסט אחר שלי נוגע בצד מאוד ספיציפי בדאלי, חשוב לי לספר גם על הפנים האחרות שלהם. בדומה ליונאן, גם זה עיר עתיקה (רק שזו שוחזרה מחדש לאחר רעידת אדמה שחרבה את מבניה העתיקים לפני כעשור). רבים אומרים לנו שמטיילים נתקעים בדאלי ולא הבנו למה. האגם הענק שלצידה (גדול פי כמה וכמה מהכנרת), אינו משמש לרחצה, אין נהרות ייחודיים או טרעקים מטורפים לצידה, ועדיין- הקסם בדאלי גם לכד אותנו. היטיב לתאר זאת בעל ההוסטל האוסטרלי שלי שגר בסין בארבע השנים האחרונות באיזור שיאן, והחליט בסופו של דבר להשתקע, יחד עם אישתו המקומית ומשפחתה, כאן בדאלי: “האנשים בחבל יואנן תופסים את עצמם כחופשיים ורגועים יותר משאר הסינים, האנשים בדאלי הם הדוגמא הקיצונית לכך”. לבד מהחופש המפתיע בעיר לגבי מריחואנה, מוזיקת דאב, רגיי וגראנג’, תמצאו פה סינים ארוכי שיער, מאגניבים ושאנטיים לגמרי. חנויות מעצבים מקומיים, בתי קפה נפלאים, והרבה מערביים שנפלו קורבן לקסם של המקום והשתקעו פה. על פרופסור שארפ, שהיה שוטר, בעליה של מכללה מקצועית ועוד דברים בוואנקובר שבקנדה, סיפרתי בפוסט הקודם. לאחר שהוא עשה את האקסיט שלו ממכירת המכללה, הוא ואשתו החליטו להפרד והוא תר את אסיה בגיל מבוגר יחסית אחר הקריירה השניה שלו (ואחר פרגיות אסייתיות שגילן כמחצית מגילו). “בסופו של דבר מצאתי את הנוסחא המושלמת- חצי שנה אני חי באיזור פוקט שבתאילנד, וחצי שנה בדאלי- שני האיזורים המרגיעים ביותר והנוחים ביותר לעשיית עסקים שמצאתי”. לאחר שבסיס את עסקיו למכירת אבני ירקן (Jade), ייבוא מכוניות יוקרה למתעשרים החדשים, ייצוא מוצרי חקלאות לבהמות לארה”ב ועוד שאר שטויות, הוא נכנס כשותף בשני פאבים מערביים בעיר העתיקה והתבקש מאוניברסיטת דאלי ללמד את אשר ייחפץ בו. “מה אתה מלמד פה כבר? מנהל עסקים?”, שאלתיו. “תתפלא” הוא השיב, “אבל אני מלמד קורס באנגלית שעוסק בחשיבה יצירתית וחשיבה בקורתית”. “למה שאתפלא?” שאלתי בחזרה. “תבין, הממשל לא אוהב לממן לסטודנטים את היכולת להבין חלילה שמשהו דפוק, באופן כללי כל מתודות הלימוד פה הן מקצועיות פרופר, לא חשיבה, ובוודאי שלא יצירתית שלא לדבר על ביקורתית. המקום היחידי בסין שאפשר ללמד קורס כזה מבלי שהממשל יתנפל עליך הוא בדאלי, אי של שפיות וחשיבה בסין המודרנית. זה כאילו שיש הסכמה מגבוה, שבדאלי לא נוגעים. קח דוגמא נוספת- אחד הסטודנטים שלי לשעבר. שם ממול בבית הקפה, מבחור כפרי ללא עתיד הפך לתלמיד מצטיין, עזב ללונדון, ושם כתב ספר ביקורתי שנקרא “אבק אדום”, הספר זכה להצלחה אדירה והוא מחליף ידיים גם פה. הממשל לא אהב בכלל את המסרים שהוא כתב שם אבל הוא עדיין חזר לסין, אם הוא היה במקום אחר הוא ממזמן היה חוטף, אבל הינה הוא שם יושב לו ושותה קפה”. “אתה יודע למה הכל?” הוא שאל רטורית והרים את ידו אל האופק. “זה בגלל האופן שבו העננים תמיד מלטפים את רכס ההרים שמעל העיר, זה נותן תחושה של רוך ושל רוגע וזה משרה פה על כולם. אני אומר לך, הדברים האלו משפיעים”. נאלצתי להסכים, בכל השבוע שבילינו במקום, העננים השמנים הללו, שמשתפכים להם באיטיות מהרכסים כמו קצף שגולש מכוס קפה טרייה, פשוט מושכים את רוב תשומת הלב מכל נקודת תצפית. כשזה המחזה הקבוע של כל יושבי העיר, בשילוב עם הגנג’ה הנפוצה כל כך- לא פלא שפקידי הממשל אינם חשים מאוימים מיושבי המקום.
בדאלי הספקנו לאכול כמה ארוחות בוקר ב”בייקרי 88″ שפתחה אזרחית גרמנייה בגיל העמידה, מהנדסת מים שנשלחה לאיזור מטעם תאגיד גרמני לפני כמה שנים וכל כך התאהבה בעיר עד שעזבה את משרתה המבטיחה ופתחה לה את המאפייה הגרמנית המשובחת הזו. אכלנו עוגה וקפה בבית קפה/קונדיטוריה שמעסיקה רק חירשים וממומנת על ידי הקרן בעלי העסקים של דאלי למען הענקת הזדמנויות תעסוקה למוגבלים. שתינו בבאר ה”באד-מונקי” שבבעלות ובניהול חבורת בריטים מגניבים, קנינו בגדים ייחודיים אצל אמה, מעצבת סינית מדליקה והזמן כאילו עמד מלכת.
בסופו של דבר, זה היה קשה, אבל הצלחנו גם לעשות משהו אקטיבי: מסע באופניים חשמליות לכיוון צפון האגם (כ-60 ק”מ לכל כיוון)וביקור במעיין הפרפרים היפיפה, הסתיימו להם בכך שליטל עלתה על האוטובוס לכיוון דאלי, ועבדכם הנאמן נאלץ לפדל יותר מ30 קילומטר בחזרה העירה. כרגיל, כשממש היה קשה, והבטתי אל השמיים למעט רחמים, זכיתי להענות בסערה שכללה ברקים ובעיקר גשם. הרבה גשם.
ביקרנו בשוק אותנטי מקומי, ואפילו זכינו לאכול במטבח ביתי מקומי בזכות פרופסור שארפ שהוזמן על ידי אחד הסטודנטים שלו לארוחה שם והציע לנו להצטרף. שם שתינו שיכור שזיפים בן 5 שנים, אכלנו מאכלים מוזרים וחגגנו יומולדת לתומאס בקר, מהמבורג גרמניה, ביחד עם זוגתו וויטני, מקנדה, שהפכו, ללא ספק, לחברים הטובים שלנו בליג’יאנג ודאלי.
ממש לפני שעזבנו, נעננו להמלצותיה של וויטני והלכנו להשתתף בדיג קורמורנים על האגם. אם זה לא היה מובן- שני דייגים, סירה רעועה אחת, ולהקה בת 12 קורמרונים, בלי שום חכה או רשת דיג, יצאו איתנו אל האגם, ובאמצעות פקודות, עידודים וקשירת חבל סביב צווארם של בעלי הכנף- החלו לדוג דגים באגם. בתחילה חששנו מאוד שמדובר בהעללות קשה בציפורים, אולם התחושה התרככה משמעותית עם החוויה וגילינו שהיחסים בין להקת הציפורים המעניינת והדייגים הם יותר מורכבים מאשר יחסי חיה מביותת-איכר. החבלים לא היו אדוקים, כך שהקורמרנים נהנו מבליעת דגים קטנים, אולם דגים גדולים, אלו דגים גדולים לא היו יכולים לרדת בגרונם בשל החבל. בשלב זה העוף היה שוחה במהירות אל עבר הדייג (שלעיתים תמרץ אותו בדג אחר) והדייג היה פותח את מקורו של הקורמורן ושולף את הדג אל גיגית. לאורך כל התהליך הדייגים שלהבו את הציפורים לצלול, לשחות ולדוג עוד דגים, והציפורים עשו כדבריהם. החוויה, כאמור, מאוד מעניינת ומרתקת. אם כי לא השתכנענו לגמרי שאכן לא נגרם נזק לבעלי הכנף.

“יותר מידי שוטרים הלילה, הא?” שאלתי. למען האמת, בשעה מאוחרת שכזו, לא הייתי צריך לומר יותר מידי כדי שהמלצר הבריטי שלנו יתחיל לדבר. אנחנו כבר שילמנו את החשבון והשעה הייתה מאוחרת, ואני סתם תהיתי לפשר ניידות המשטרה שהחלו להסתובב ברחובות דאלי בשעת הלילה המאוחרת. “לא שמעתם על הבחור האמריקאי, איי?” הוא שאל בפליאה במבטא של יורד ים בריטי. כשבקבוקי הבירה הריקים בידו האחת וכוסות הוודקה בשניה, הוא החל לקלל ולספר על הפרשה שמסעירה את העיירה השקטה בחודשים האחרונים.

לפני הכל, הקדמה. אחת מהסיבות הרבות שמטיילים רבים התגלגלו לעיירה הציורית הזו היא הגנג‘ה. צמח המריחואנה צומח פה בכל מקום כמו עשב שוטה ומשמש את המקומיים, בני שבט הבאי (Bai) לתיבול מאכליהם, לתפירת בגדים ולעיתים גם לעישון. משהחלו מטיילים לגדוש את המקום בשנים האחרונות, זקנות חביבות לבושות בלבוש מסורתי החלו להטפל ללחוש לכל עובר אורח מערבי “הלו? וונה סמוקה סאם גנג‘ה? הלו?”. לבד מהניג‘וסים הללו שמאפיינים כל מקום תיירותי בסין- הדבר באמת שאינו מפריע לאף אחד, מטיילים כמונו שלא חושקים בעלה האסור נהנים ממגוון האטרקציות והרוגע שהעיר משרה, העיר נהנית ממגוון פאבים שקטים, תמונות של בוב מרלי תלויות בכל עבר ומוזיקת רגיי ודאב נשמעת בכל פינה.

אחד האיזורים שבהם שורצות הזקנות החביבות הוא בפתח פאב ה“באד מונקי“, זה הפאב בו שתינו באמצע הלילה וממש בפתחו המשיך לקשקש לנו המלצר. “בבאד מונקי תמצאו כל סם מכל סוג שהוא” סיפר לנו שארפ, פרופסור קנדי שמלמד באוניברסיטה המקומית, מחזיק בבעלתו שני פאבים ורודף שמלות אסיתיות מחונן שהשתקע בעיר. הוא צדק.

בחור אמריקאי, שהיה ידוע רק בשמו הפרטי “אייזיק” וזוגתו המקומית שלמדה אצל מר שארפ באוניברסיטה, החלו למכור טבליות אסיד לבליינים המקומיים, שנוהגים להתערות במקומיים המערביים שגודשים את המקום.

“ילדים סינים, כמו שבוודאי שמתם לב, גם תמימים באופיים וגם חדשים בעסק הזה“, הסביר הבריטי, ואישש את שחשבנו. הבירה בסין לרוב חלשה במיוחד (3.6% אלכוהול לרוב), הסיגריות קלות במיוחד (כמעט ללא עטרן וניקוטין) ואפילו הגנג‘ה (כך סיפרו לנו תיירים שהתנסו) כמעט ואינה “עולה לראש”. עדיין, מחוץ לפאבים והמועדונים בכל מקום בו ביקרנו ברחבי סין, ניתן מצוא את הילדים הסינים האלה מקיאים את נשמתם, שוכבים על האדמה גמורים.

הבריטי המשיך: “והינה, מגיע לפה ‘מוצץ-הזין‘ הלבן הזה [בשפת המקור זה נשמע יותר טוב- א.פ] ומתחיל למכור בעסק שלנו אסיד לילדים סינים. אפילו מבחינתנו זה היה חצייה של קו אדום, אז העפנו אותו מכאן והוא המשיך למכור בפאבים אחרים, רק של סינים. והוא מכר בערימות“.

לפני כשלושה חודשים, קרה דבר בדאלי. משטרת בייג‘ינג, לה יש סמכות ייחודית לפעול בכל רחבי סין, פשטה על דאלי לאחר שעקבותיהם של סמים שנתפסו בפאבים בבירה הרחוקה הובילו ל“מי-באר“, שבדאלי. הזקנות נעלמו, חלקן הועלמו, והשוטרים החלו לתחקר את בעלי הפאבים, המסעדות והמקומיים. המילה גנג‘ה לא נשמעה אפילו בלחש. באחת מהפשיטות, ממש במרכז הרחוב נתפס אייזיק מיודענו והובל כפות באזיקים לניידת של משטרת בייג‘ינג.

יודעי דבר ידעו לספר שאייזיק סרב לציין לחוקרי המשטרה כל פרט אודותיו למעט שמו הפרטי, אפילו לא את המדינה שממנו הגיע. בסין, ששמה כמדינת משטרה ממילא לא מחזק את תדמיתה, לא אוהבים להחזיק נתינים זרים במעצר והעונש המקובל על פשעים הוא גירוש למדינת המקור. לאחר ארבעה ימים במעצר יחד עם בעלי ה“מי-באר“, הסינים התחילו להלחץ. נציג של שגרירות ארצות הברית הוכנס לתא המעצר וניסה לשכנע את אייזיק לומר לפחות האם הוא אזרח אמריקאי. “אם לא תספר מאיפה באת, בסופו של דבר הסינים יבינו שאתה רוצה שיתייחסו אליך כסיני, ואז אתה תספר לא רק את שם המדינה שלך, אלא מה שם הנעורים של סבתא שלך.”. אייזיק הסתכל על הקונסולר ואמר “אני אקח את הסיכון שלי“. הוא צדק. כבר למחרת הוא שוחרר. השוטרים, שהתבססו על עדויות ושמועות, לא הצליחו למצוא אצלו ולו בדל של סם או ראיה מוצקה. הוא לא הוציא מילה מהפה בכל התקופה ומאחר שלא מסר את מדינת המקור שלו ולא יצר קשר עם כל קונסוליה, הוא פשוט נזרק לדאלי בחזרה. עד מהרה, כך נודע למלצר, הוא חזר למכור את מרכולתו המפוקפקת ברחוב.

ממש לאחר מכן, המשטרה המקומית (לא אלה מבייג‘ינג, אלא השוטרים המקומיים) החלה להסתובב בלחץ בין הפאבים. “פאקינג הילביליז מטומטמים שאתה לא מאמין, מילא המטורפים מבייגינג‘ שהיו משוגעים, אבל עשו את העבודה- אבל השוטרים המקומיים פשוט מפגרים. בא אליי לפאב שוטר דביל, בקושי יודע לקרוא ולכתוב, מראה לי את התמונה של אייזיק, ושואל אותי בתקיפות אם אני יודע איפה הוא. ‘בטח שאני יודע איפה הוא!’ עניתי. ‘הוא היה אצלכם במעצר ואתם שחררתם אותו, אם הייתי רואה אותו אצלי שוב הייתם מקבלים אותו בחתיכות, הבנזונה הזה‘. הם הבינו שאני לא משתף איתו פעולה, עזבו אותי והמשיכו הלאה“.

גם בעל ההוסטל האוסטרלי החביב שלנו וגם שארפ סיפרו את אותו הדבר, המשטרה המקומית, שמעולם לא הזיזו לה הג‘וינטים, הבאנגים ושאר החטאים שיש בעיר הזו, פתאום רוחשת גועשת אחר אדם שנעלם לו כבר ונעצר ושוחרר. מרוב תסכול ועצבים, הלכו השוטרים ועצרו את זוגתו של אייזיק, פשטו על ביתם ומצאו איזהשהוא מסמך שנראה להם כמו דרכון קנדי. ועשו מזה רעש והמולה. דבר שלא הוביל לכלום. אייזיק לא נמצא, ולא נמצאו הסמים שלו.

ואז קרה הבלתי יאמן: במקום להמלט על נפשו אייזיק הופיע לו שוב בבד-מונקי, הבריטי דרש להבין למה הוא ממשיך לפקוד את המקום למרות שלא מפסיקים לחפש אותו: “תקשיב לי ותקשיב לי טוב,” הוא אמר. “אני מבוקש ב38 מדינות בעולם, אני אחד מהאמריקאים המבוקשים ביותר לפי של ה-FBI בגלל שפיצצתי כמה בניינים בשווי של רבע מיליארד דולר. מאז שברחתי מאמריקה אני מסתובב ברחבי העולם, מייצר ומוכר סמים, זה מה שאני יודע לעשות, אז זה מה שאני עושה. אתה על הזין שלי, הסינים המטומטמים האלה, המשטרה וכולם פה על הזין שלי. עכשיו כשקיבלת את התשובה שלך, תן לי לשתות את הבירה המזויינת שלי ואני אעזוב כשאסיים אותה”. הבריטי והיושבים בפאב ששמעו את הצהרתו נותרו דוממים וצפו באייזיק, הבחור הלבנבן שלגם באיטיות את הפיינט הקריר. ממש כשלגם את השלוק האחרון מהספל הוא השאיר עשרה יואן על השולחן, קם ממושבו ואמר לבריטי: “בעוד כמה דקות, כשאני כבר לא אהיה פה, אתה תגלוש באינטרנט לבדוק אם אמרתי את האמת. אז אתה תבין כמה כסף יכלת לעשות ותדפוק את הראש בקיר. צ‘או”. אמר והתחפף.

ממש באותה תקופה, החלו לצוץ מספר אמריקאים מוזרים בעייריה, כך סיפר לי פרופסור שארפ בארוחת ערב משותפת: “אמריקאי עם פרצוף חמור סבר ולסת מרובעת, התיישב לשתות אצלי כוס בירה. זה לא מראה שכיח פה. אז התחלתי לקשקש איתו והוא סיפר לי שהוא המנהל החדש של מגרש הגולף הסמוך. מאחר ואני משחק גולף, שאלתי אותו כמה שאלות ומיד הבנתי שאין קשר בינו לבין גולף. לא יודע לאיזו סוכנות ביון הוא היה שייך, אבל אני הייתי חוקר משטרה כמה שנים בוונקובר וזה היה כתוב לו על המצח”.

המלצר הבריטי מבד-מונקי היה ברור יותר. “באותה תקופה, התחילו לשתות אצלנו שלושה בחורים נוספים שהציגו את עצמם כעובדי הקונסוליה האמריקאית. הם לא הסתירו יותר מידי את העובדה שהם לא כאן כדי לעשן גנג‘ה. והם רחרחו לא מעט ושאלו על סמים ועניינים”.

לא הבריטי ולא שארפ זכרו מתי בדיוק אייזיק נעלם בשנית. אבל כל האמריקאים, גם אלה מהקונסוליה וגם ה“גולפאי” עזבו באותו זמן מבלי להפרד יותר מידי.

הבריטי ניגש לעמדת האינטרנט בפאב ובדיקה באתר של ה-FBI אימתה את דבריו, אייזיק הוא פעיל ALF ו-ELF (קבוצות אקטיביסטית קיצוניות להגנת בעלי חיים וצמחיה שהוגדרו על ידי ממשל בוש כארגוני טרור וכ”איום המסוכן ביותר בתוככי ארה”ב”). אייזיק עצמו היה מעורב בפעולה הגרנדיוזית ביותר של הארגון לפני שנים ספורות כששרשרת פיצוצים סימולטנית החריבה כתריסר מעבדות מחקר באוניברסיטאות בארה“ב שהפעילו ניסויים בבעלי חיים. סך הנזק המצטבר בעקבות הפיצוצים הגיע לכ-250 מיליון דולר. רוב המעורבים בפרשה נתפסו במבצע רב זרועי מיוחד של רשויות האכיפה האמריקאיות, נשפטו לתקופות מאסר ארוכות במיוחד ואחד מהם אף התאבד בכלא. על פי אתר ה-FBI יש פרס של 50 אלף דולר על ראשו של אייזיק. “50 אלף דולר בנאדם! אתה יודע כמה משכורות זה בשביל שוטר סיני מקומי? בגלל זה ההילביליז של המשטרה המקומית חרשו את העיר בלי הפסקה, לא עניין אותם הסמים, הם רצו את הפרס של האמריקאים. אם הייתי קולט את זה בזמן, הייתי גם מוסר אותו בחינם. אבל החלאה הפעם באמת נעלם“.

“שים לב לדבר מוזר אחד“, הוסיף האוסטרלי, “למרות שכולם בטוחים שהוא נתפס על ידי האמריקאים, הסינים עדיין משגעים אותי עליו מידי פעם והוא עדיין לא ירד מרשימת המבוקשים.”

האגדה

מעשה שהיה כך מעולם לא היה: אי שם בצפון חבל יונאן זרם לו בשצף קצף נהר היאנגזה האימתני בין שני הרים גבוהים ותלולים. מצפון ממוקם לו “הר הדרקון הירקן המושלג” שנישא לגובה של כ-5500 מטרים, ומדרום הר החבה-שאן שנישא לגובה של כ-5300 מטרים. יום אחד, שמעולם לא היה, רדף לו ציד מקומי אחר נמר שבכלל לא גדל באזור, עד שהאחרון נקלע לשפת הנהר השוצף. הנמר, ברגע מדהים, שמעולם לא קרה, זינק מגדה אחת, נגע בכפותיו באבן אחת שמוקמה במרכז הנהר הרחב, והצליח להגיע עד לגדה השניה ולחמוק. כך, בעקבות האגדה המופרכת הזו נולד שמו המוכר של “ערוץ דילוג הנמר” או “ערוץ הנמר המדלג” (תלוי איך אתם מתרגמים את “The Leaping Tiger Gorge”). תודו שגם אם זה היה נראה בסוף כמו טיול בנחל משושים, רק השם הזה גורם לטרק להשמע כל כך מגניב. אני שוקל להציע לשר התיירות לשנות את שמה של שמורת החולה ל“ביצת השפמנון המשונן” ואת הכנרת ל“אגם הנוצרי המטורף“.

בכל מקרה, עבדיכם הנאמנים יצאו מליג‘יאנג הקסומה אל עבר הטרק האימתני, וכעבור שעתיים של נסיעה במעלה ההרים הסמוכים, גיליתי ששכחתי את הסוללה של המצלמה בעיר. לכן, התמונות הבודדות מהטרק צפויות להגיע בעתיד הודות לקבוצת של אמריקאים נפלאים שהציעו לצלם אותנו ולשלוח לנו את התמונות במייל. מרוב עצבים ובשביל “לשפר” את המרגש, גם שכחתי באוטובוס את הכובע שקניתי רק יום לפני זה.

28 חטאים

היום הראשון כולו היה פשוט טיפוס אינסופי במעלה רכסי החבה-שאן, כשכל הדרך רק

חששנו לרגע שבו נתקל ב“28 העיקולים” המפורסמים שגורמים לרוב המבקרים הפחות אתלטיים להקיא ריאה מרוב מאמץ. בדיוק כשליטל העזה לומר “נראה לי שעברנו את 28 העיקולים וזה לא היה כזה נורא, נכון?”, הבנו שעוד לא הגענו לעיקול הראשון. “מה יכול להיות יותר גרוע?” שאלתי את עצמי. מסתבר שיש אלוהים, ושיש לו חוש הומור, כי בדיוק באותו הרגע התחיל לרדת גשם שוטף שלא פסק עד שעות הצהריים המאוחרות.

רגע לפני שהתחלנו לעלות את העיקולים, בת שבט נאשי חביבה, הציעה לנו לרכוש מים, מקלות הליכה עשויי במבוק ושקיות גדולות של מריחואנה משובחת. הסתפקנו במקלות ההליכה והתחלנו לטפס.

הטיפוס למעלה היה חוויה נפלאה כמו קשירת צינור זרע. כל התשעים ומשהו קילוגרמים (וצברתי הרבה “משהו” בחודשים האחרונים) שכותבים את הפוסט הזה הזיעו התייפחו והתנשפו בלי הפסקה. שנאתי כל סיגריה, בירה, סטייק או מסטיק שאכלתי בשנה האחרונה, אבל בסוף הגענו לקצה. רק אז שמתי לב לנוף המדהים שנישא מולי, לעננים שהיו כבר מתחתיינו ולזקנה בת ה90 ומשהו שבקשה למכור לנו מים ופירות בפסגה ושצחקה על אגלי הזיעה ונשימה המתייפחת שלי.

הירידה

לאחר לינה ארוכה ומצויינת ב- Tea-Horse Guest House שנמצא על הרכס ושמולו נמצא הנוף הכי יפה בכל האיזור, המשכנו השכם בבוקר ללכת על הרכס עד שירדנו בחזרה לכביש אל הגסט-האוס של טינה. ההליכה של היום השני על הרכס הייתה פשוט חוויה. רובה במישור עם עליות וירידות מתונות תוך מעבר בכפרים אותנטיים, מפלים וסלעי אמטייט מבריקים כמו נייר כסף. בסופו של דבר ירדנו בירידה תלולה קמעה את סך הגובה שטפסנו ביום הראשון והגענו אל טינה. 300 מטרים מתחת לגסט האוס של טינה בקו אווירי היה טמון הנקיק שבו הנמר הארור הזה קפץ מגדה אחת לשניה. נמר או לא נמר, הלכנו 30 קילומטר בשביל לראות את הנקיק, גם אם במציאות זו הייתה פנדה, והיא טבעה שם, אני יורד לשם.

הנקיק

הירידה לנקיק היא לא טיפוס על האוורסט אבל היא בהחלט מסוכנת יותר מכל שביל שהלכתם בו בישראל. עזבו את העובדה שהירידה מגיעה לעיתים לשיפועים קיצוניים, או שהאבנים חלקלקות ורטובות. עזבו את העובדה שמעידה בחלק ניכר מהמקטעים בשביל תגרום לכם לצנוח את כל 300 המטרים מטה אל הנהר האימתני הזה, הדבר הכי מסוכן בירידה לנקיק הוא מאות הסינים שדוחפים, עוקפים, רצים ומתפרעים על השביל הלא פשוט הזה מלכתחילה.

הירידה מטה אורכת בין 40 דקות לשעה כשבסופו של דבר מגיעים אל הנהר והאבן הגדולה שבמרכזו. בתחתית הרגשתי רוח חזקה שנבעה מעוצמת המים שהתנפצו בכוח אדיר על הסלעים והקירות וכשהבטתי למעלה, כדי לנסות ולאתר את הפסגות המשולגות שהלכנו בקרבתן קודם, קיבלתי סחרחורת. המקום בהחלט מצדיק את תוארו כנקיק הכי עמוק בעולם ואכן: הירידה הייתה שווה את זה.

העליה השניה

את הטיפוס בחזרה עשינו בסיוע שלוש פחיות רד-בול שגמעתי ושני סולמות גבוהים ומעפנים שהורכבו מעץ וחוטי מתכת מחלידים. אחרי הגשם של אתמול, היום הייתה זו השמש שבישלה אותנו בנקיק החנוק. המים נגמרו, לא היה לי כובע, הרד בול הפסיק לתת את תרומתו והתשעים ומשהו קילו הגיעו לשיאים חדשים של תשישות. “מה יכול להיות יותר גרוע?” שאלתי את עצמי. ואז נפלתי וסובבתי את הקרסול. יש אלוהים, אני אומר לכם והוא אלי יצפאן (לפחות הוא לא דוד טופז).

בדרך למעלה ראינו זוג גרמנים, חמושים במקלות הליכה מקצועיים שפשוט רצו בטירוף למטה. בדיעבד, כשפגשנו אותם במקרה במסעדה בליג‘אינג הסתבר שהמטורפים האלה עשו את כל הטרק כולו בשבע שעות בריצה אחת ללא הפסקה. בנוסף התברר שהם (טומי ווויטני) לא בידיוק גרמנים, לא בדיוק מטורפים ובסה“כ אנשים ממש מגניבים וכיפיים ששתו איתנו עד השעות הקטנות של הלילה.

המסקנה

אז נכון, אני עדיין צולע ולליטל יש כוויות מפחידות על הכתפיים מהשמש. אבל בסופו של דבר עשינו ברגל את כל הטרק, בתצורה הקשה והיפה ביותר שלו על המסלול העליון, ביומיים ונהננו מכל רגע. החוויות היו חד-פעמיות, הנוף היה מדליק, המקומיים היו כמעט לא מגעילים, התיירים האחרים שנקלו בדרכנו, הקוראנים, האמריקאים האירים והלא-בידיוק-גרמנים היו מקסימים. אבל בתכלס, התוצר הכי חשוב שיצא מטרק הזה הוא שעכשיו, כנסתכל על החברים האתלטיים שלנו בעליה של היהודיה והזוויתן ביום חמסין נוכל נפלוט “פחח” מזלזל ונשאל “מותק, ואת ערוץ דילוג הנמר עשית?”.

cc-by Hector Garcia

מילא אני, שהמחזות הפראיים שראיתי הסתכמו בניווטים בגבעות גורל, אבל אם ליטל, רוויית השמורות בדרום-אמריקה אומרת שזה המקום הכי יפה שהיא ראתה בחייה- תאמינו לנו.

גיהנום

הנסיעה לג‘יאודזאיגו (או בקיצור: ג‘ו) היא חוויה של מעבר שבעת מדורי גיהנום, אבל השמורה שווה כל אחד מהם. כל הדרך לשמורה, בין 11 ל-12 שעות, נעשית בפיתולים סביב נהר שוצף וקוצף על כבישים הרוסים וסואנים מלאים במשאיות ופועלים שמשפצים ובונים את כל אשר רעידת האדמה הקטלנית מלפני שנה פוררה. והיא אכן פוררה. לכך תוסיפו את העובדה שסינים לא יודעים, לא רוצים ולא אכפת להם מכללי תעבורה ונהיגה. אחד מהכללים שכן מיושמים הוא החובה של אוטובוסים לצפור בכל אחד מהמקרים הבאים: לפני עקיפה, לפני שעוקפים אותם, לפני סיבוב, אחרי סיבוב, ליד הולכי רגל ולמעשה, כל הזמן. מזל שאני וליטל הושבנו בכיסאות 1 ו-2 כדי שנהיה ממש צמודים לנהג שלנו,המכונה צ‘ונג שומאכער, שביד אחת עישן באוטובוס הסגור והלא ממוזג וביד השניה צפר בלי הפסקה בזמבורת המוות שהותקנה באוטובוס הזה. ברגע שהסינים עצמם, והנהג המחליף (שלא החליף בכלל) תפסו את הלחיים בכל פניה, הבנו שלא רק אנחנו מתפללים.

לימבו

אחד המחזות המדהימים שנתקלתי בהם ברגע של עירנות בנסיעה הנוראית הזו הוא שני אגמי ענק שנוצרו מבולדרים שקרסו מרכסי ההרים הסמוכים ויצרו סכר טבעי ענק. זכרתי שקראתי איפהשהו שרעידת האדמה גרמה למחזה הפנומנאלי הזה, שאין לי אלא לכנותו כ“אצבע אלוהים“. פתאום, ללא כל התראה, ללא עלות כרטיס כניסה או טיבטים מעצבנים שמנסים למכור לי סוודרים, שני אגמים אדירי מימדים שנולדו לפני זה אך רק לפני כשנה.

גן-עדן

בסופו של דבר, התפילות של נוסעי האוטובוס עזרו, בודהה, דאו, מאו ואלוהים עבדו שעות נוספות, ואחרי עליות מפרכות ומסוכנות שהפכו לפסטורליות ומדהימות עם הזמן הגענו לג‘ו. העיירה, שכולה מושתתת על מלונות, מסעדות ושירותי עזר למבקרים בשמורה- פשוט יפיפיה, נחלים שוצפים עוברים ברחובותיה, צוקים אדירי מימדים מסוככים עליה, ואלמלא היינו טיפה בתוך מילארד סינים שצבאו עליה, עוד הייתי קורא לה ציורית.

בבוקר למחרת יצאנו לשמורה, השמורה נחשבת לאחד מהיעדים היפים אם לא היפה בסין, ויש האומרים בעולם כולו. היא הוכרזה כשמורה מוגנת הן על ידי ממשלת סין והן על ידי האו“ם בשל תפקידה האקולוגי החיוני. היא מהווה חולייה בשרשרת יערות העד שעטפו את בקו הגובה הצפוני של כדור הארץ וייצרו את רוב החמצן ומובילים את רוב המים לכיוון מרכז כדור הארץ. מאחר ויערות רוסיה, צפון אמריקה ובעיקר אירופה נכרתו למכביר במאות האחרונות, השמירה על אלו שנותרו, חשובה מאי פעם. תוסיפו לכך שהשמורה מהווה את אחד מבתי הגידול הטבעיים האחרונים לפנדה הענקית ולעוד מינים נכחדים של בעלי חיים ותבינו מדוע הממשלה הסינית שומרת ומטפחת את המקום בקיצוניות שכמותה לא ראיתי בעבר.

והיופי, הו היופי. אם היה צריך לבחור לוקיישן לסרט על גן-עדן, היה פה את הכל. עשרות אגמי ענק, צלולים כקריסטל, יערות פרה-היסטורים עבותים, מפלים, פסגות אדירות מושלגות כל השנה מעוטרות בעננים, פרחים בשלל צבעים פרפרים וסנאים בכל מקום. מזג האוויר התחיל בבוקר בכ-15 מעלות צלזיוס , עולה לקראת הצהריים לעשרים ומשהו ויורד לקראת הערב. טיפות גשם זעירות רעננו את הליכתנו לקראת השעה ארבע וציוץ ציפורים אקזוטיות ניגנו ברקע.

חשוב לציין שיש שתי דרכים להתנייד בשמורה- ברגל, או באמצעות עשרות האוטובוסים הירוקים שהניעו את אלפי התיירים הסינים שצבאו על השמורה. אנחנו בחרנו לשלב בין שניהם. אגב, תשכחו את כל מה שהכרתם על “מסלולי הליכה” בישראל או במדינות אחרות. ההליכה כאן היא על גשר עץ נוח שמורם מתוואי השטח במטר או שניים לאורך כל השמורה. לבד מהאסתטיות בהליכה, שמאפשרת לטייל בחיק האלוהים הזה גם בנעלי עקב, יש לכך משמעות סביבתית- לא נפגע חופש התנועה של בעלי החיים משביל שהולך ונחרש. (קצת קשה לי להסביר איך זה מסתדר עם הכביש הסואן באוטובוסים שמקביל אבל שיהיה).

הדבר המעניין האחרון בשמורה הוא בעל החיים העיקרי שמשומר שם- טיבטים. בתוך השמורה יש כמה כפרים טיבטיים עתיקים שהיו שם מאז ומעולם, כשהממשלה הסינית הודיע על רצונה לשמר את האיזור, הם “אפשרו” לטיבטים שרצו לעזוב את השמורה, ואלו שנותרו עובדים בשמורה בתור מנקים, סדרני תנועה, נהגים ומדריכות. השאר פותחים את בתיהם לאירוח המבקרים ובעיקר כדי למכור להם את כל הבא ליד.

לסיכום- ההגעה לג‘יאודזיגו, אחת מפיסות גן העדן הקדמוניות שנותרו על כדור הארץ הזה, לפחות עד סוף שנת 2009, תאריך היעד לסיום שיקום האיזור וכבישיו, היא סיוט נוראי שתלוי באופיו של נהג של האוטובוס ושוכניו, אבל גם אז היא שווה כל יואן וכל דפיקת לב שמחסירה.

מחוז סצו‘אן הוא חבל ארץ פורה שממוקם בצפון מערב המדינה (אם לא מחשיבים את ערבות מונגוליה וטיבט), עיר הבירה של סצ‘ואן היא צ‘נגדו, “עיירונת” זעירה שמונה כ-12 מיליון תושבים והרבה מאוד מכוניות. למרות תדמיתה השלווה והנינוחה להבדיל מבייג‘ינג ושאר ערכי הכרך הסיניות הגדולות, תופעת העיור המואצת הפכה את העיר לסואנת במיוחד, גדושת גורדי שחקים ואוטובוסים.

אוכל

אחד המאפיינים הבולטים של סצ‘ואן הוא המטבח החריף להחריד של בני המקום. כמעט בכל מנה תמצאו “לה” או “מה“. ה“לה” הוא חלקי הפלפל החריף הידוע של האיזור לרבות גרגריו שהם מקור הזעקות והזיעה שנפלטות מפי המערבים שנוגסים בהם. התחושה שחשתי כאכלתי מנה כזו הייתה חריפות מהירה, מיד לאחר מיכן טעם לוואי מוזר, ואז פשוט נרדמו לי החניכיים והלשון בצד של הנגיסה. מה שמדהים הוא, שלאחר קצת מים ואורז, הביס השני היה טעים יותר וכך הלאה. ה“מה” אגב, הוא הכינוי לתבלין הצ‘ילי החריף שמתבל פה כל מזון. (השימוש בו נפוץ כמו במלח ופלפל במטבח המערבי). בעוד שאני הזעתי ונהנתי לי מהסבל הקולנרי הזה, ליטל נאלצה להכוות כל פעם מחדש ולהמתין באדיקות למקדונלדס המקומי. אגב, כשתזמינו בסין בשר כלשהו, ובעיקר עוף, הייו מוכנים לקבל את כל האיברים של אותו בעל חיים, לרבות הכרבולת, הראש, כפות הרגליים והציפורניים. העור והבשר אינם מופרדים כל כך מהעצמות. פריט קולנרי מעניין ונפוץ הוא שיפודי הטופו שברח לי שמם ושנמכרים בכל קיוסק, הם ניראים כביכול כמו שיפוד עוף או פרגית מרוח בשמן ותבלינים שניתן למצוא בכל פינה, אך נגיסה בו תגלה מרקם ספוגי תבול ב“מה” צילי ופלפל. אפס קלוריות, מאה אחוז חריפות.

פנדות, פנדות, פנדות ורק פנדות.

מעולם לא הבנתי את הקטע עם הפנדות, מאתיים קילו של פריט אבולוציוני שמוכיח שעם מספיק חמידות ויופי, ובעיקר הרצון של הממשלה הסינית- אפשר לנצח את דארווין. הפנדה הענקית היא ככל הניראה פריט זואולוגי מרתק שלא השתנה במיוחד בשמונה מיליון השנים האחרונות לבד מהעובדה שמאכילת בשר בדמות מכרסמים קטנים, היא עברה לכרסם במבוק. סדר היום של הפנדה, שחיה בטבע בגפה, הוא מאוד ברור: קמים בבוקר, אוכלים 40 קילו עלי במבוק, מחרבנים 35 קילו במבוק בגלל שמצליחים לעכל רק 20% ממנו, ישנים, ונשארים רעבים. הפנדה כמעט ואינה מקיימת יחסי מין גם בטבע, אולי פעם בשנה, כשזכר מצליח למצוא נקבה במעבה הג‘ונגל, וגם אז הוא נוטה להעביר לערוץ 5 ולהשאיר את השמנה מתוסכלת. הסיכוי של גור פנדה לשרוד את השנה וחצי הראשונות לחייו, גם בתנאי מעבדה, עומד על כ-50%, זאת כמובן אם האמא לא תהרוג אותו בזמן הלידה, דבר שקורה תכופות. הלידה, כך מתברר בסרטים שראינו, היא חלומה של כל אישה- הפנדה יורה את הולד הזעיר (כ-100 גרם) מגופה החוצה בהפתעה, ואז, אם היא לא הורגת אותו בבהלה, נכנסת מטפלת סינית לכלוב ומוציאה את הגור.

בקיצור, הפנדה היא שמנמנה מתבודדת וגרגרנית עם מערכת עיכול דפוקה שלא רוצה להתרבות או לשרוד או לעשות שום דבר למען האמת. לא פלא שבורא עולם החליט לסמן אותה בשני צבעים עזים במיוחד כדי שהציידים והטורפים יוכלו לגמור עם זה וזהו.

רק בעיה אחת נשארה- הפנדה חמודה כמו דודו טופז בתקופה שהוא היה מספר לגולו. והדבר היחידי שחמוד יותר מפנדה, הוא גור פנדה. הפנדה הפכה לחיה הלאומית של ממשלת סין, לסמל של הWWF ולפריט אופנה וסימן מסחר של כל דבר שזז בסין, מסיגריות, דרך ממתקים ומפעלים. הסינים כמו הסינים החליטו שהפנדה לא תוכחד, וגם אם כל פנדה תצמיד אקדח לרקתה ותלחץ עליו באמצעות האגודל הייחודי שהתפתח לה שמזכיר כף יד אנושית- היא לא תמות.

אז הם הקימו תחנת רביה גדולה בפאתי צא‘נגדו שמאז שנות השמונים מצליחה, יחסית, להגדיל את מספר הפנדות שנולדות ושורדות את השנה הראשונה לחייהן ומהווה למעשה את מרכז המחקר העולמי לחקר פנדות. זהו, כל מה שנשאר לראות זה מלא תמונות של פנדות, על פנדות, עם פנדות, לצד פנדות, וכל וריאציה של פנדות שתדמיינו. פנדות פנדות פנדות, וזהו. לא רוצה לכתוב, לשמוע, או לצלם את זה יותר.

*גילוי נאות: גם אני נמסתי ואמרתי “אווווהווו” כשהחזקתי גור פיירפוקס (המכונה פנדה אדומה בטעות).

לשאן

בודהה ענק. מה זה ענק, ענקי- הכי גדול בעולם, מה זה הכי גדול בעולם, הכי גדול בסין. ותסמכו על הסינים שאם היה בודהה גדול יותר בחלל, הם היו בונים עוד יותר גדול. למה? כי הם סינים, זה למה. בינתיים נאלץ להסתפק ב-71 מטר של בודהה. הסיבה לכך שהוא קיים היא בגלל שלפני הרבה שנים במפגש הנהרות שמולו טבעו כלי שיט רבים בגלל מערבולת, אז המקומיים הבודהיסטים החליטו לסתת בודהה גדול כדי לרפא את האיזור המקולל ממחלותיו. כל האבנים והחצץ שנשארו נזרקו כמובן לאיזור שבו הייתה המערבולת והספינות הפסיקו לטבוע. נסתרות הן דרכי האל. חוץ מלראות בודהה ענק הספקנו להתחבר לאמריקאי חביב, לראות מקדש בודהיסטי עם מיליון בודהות במיליון צבעים, לאכול ארטיק בטעם עגבניה, ולתפוס את שרירי התאומים שלנו.

צ‘ינגצ‘אנגשאן

בתכל‘ס, לא נעים להודות, אבל נסענו לצ‘ינגצ‘אנגשאן כי אחרי שנה של רביצה מול ספקי חקיקה ושלושה חודשים של למידה לבחינות לשכה לא היה לנו כוח לעלות את האמישן שתכננו לטפס במקור. טרק הר האמישן הוא מעיין טרק מדרגות שאורך כיומיים, ודורש למעשה, לעלות מדרגות קטנות במשך 9 שעות רק כדי לקום לפנות הבוקר שלמחרת ולטפס שוב עד שמגיעים לפסגה בגובה 3100 מטר. כל זאת כדי להדהם מהמחזה המהרהיב של “ים העננים“, מלמעלה. האמת היא שהסיכוי לראות את ים העננים, גם בעונה, קטן מאוד, ולרוב סיפרו לנו מטיילים חרוצים שרובץ על ההר ענן סגרירי. אנחנו כזכור, בחרנו ללכת לאח הקטן של הטרק הזה, לצ‘ינגצ‘אנגשאן. חלק מהעליה עשינו ברכבל, את השאר ואת הירידה ברגל במדרגות זעירות שלא מותאמות למידות נעליים מערביות. הטיול היה נפלא, האוויר היה צלול והנוף מפסגת ההר (רק 1900 מטר) היה קצת ערפילי, אבל עדיין מרהיב.

אחד הדברים שהולכים ומתגברים ככל שמתרחקים מהערים המערביות (בייג‘ינג ושנגחאי) זה האופן שבו הסינים מסתכלים עלינו. אני, נתפס ככושי מגודל וחזק. הגברים המקומיים עושים לי סימן של שרירים, והרוכלים בשוק אוהבים לגעת בשיערות הידיים שלי ולצחוק על הזיפים. אבל האטרקציה האמיתית היא ליטל. שיערה הג‘ינג‘י-זהוב והמתולתל מטריף להם את החושים. בעוד שהמבוגרים מצביעים ומסתכלים עליה ללא הפסקה, הילדים והנערים מתגנבים ונוגעים בו. לאחר שזוג יפנים פנו אליי וביקשו את רשותי לצלם אותם, עם ליטל, ירד לנו האסימון. שקלנו לפתוח באסטה בשווקים ולהציע ליטוף של שיערה המוזר בשביל 5 יואן. אחרי שכבר הכנו תוכנית עסקית, טבלאות אקסל ומחירי עגלות ושערי המס נזכרנו שבסין כמו בסין- תוך יום הסינים ישכפלו את ליטל וימכרו גרסאות מקולקלות שלה ב-4 יואן ברחבי העולם.

בשונה מבייג‘ינג, שיאן הצליחה לשמור על אותנטיות, והכי חשוב- על שמיים נקיים. למען האמת, לא ראינו אור שמש צלול לפני שהגענו לאיזור. שיאן היא הבירה הקדמונית והאמיתית של סין, עוד מימים פרה-היסטורים. העיר כולה מוקפת בחומה, שלהבדיל מהחומה של בייג‘ינג, שנותצה לרסיסים זו נשמרה לתפארת העיר. אנחנו התאכסנו באכסנייה בינלאומית הממוקמת בלב העניינים- סמוך לשער הדרומי הפופולארי, ובצמוד לשני מונומנטים חביבים- מגדל הפעמון ומגדל התוף. חוצמזה, הספקנו לבקר ברובע המוסלמי שבמרכז העיר, שהיה שופע במאכלים ביזאריים לגמרי, בהם ראשי עיזים וממולאים מוזרים. חוצמזה, ניתן היה למצוא דוכנים לממכר זבל סיני מעפן מוכר אך גם כמה מונומנטים היסטוריים בגרוש. אין סצינה יותר אירונית שמציגה את מצבה של סין מאשר לשמוע אותי מתמקח עם סינית מוסלמית זקנה על “אוגדן אמירות היו”ר” המפורסם. שהוא ה“תהילים” הקומוניסטי (בהא הידיעה) שחולק שנים בחינם להילול שמו של מאו צה-טונג.

מונמנט מגניב אחר היה המזרקה שסמוכה לפגודת האווז הפרטי שמחוץ לעיר (במונית 10.5 יואן). מדובר במזרקה הגדולה ביותר באסיה, כ-150 מטר על 50 מטר של סילוני מים שמגיעים לגובה של 20 מטר באוויר. בשעה 9 בערב בדיוק מידי יום, מתחיל מופע מוזיקלי מדהים ומסונכרן עם סילוני מים במשך 20 דקות. האמת? מגניב רצח. באמת ובאופן מפתיע, בחינם. התמזל מזלנו להיות באיזור דווקא בערב החג ולהנות מהמופע ביחד עם עוד כמאה אלף איש שמילאו כל חלקה טובה. נערים אמיצים התפשטו והסתערו על הסילונים בתחתוניהם, מה שגרם לי להצטער שלא הצטרפתי אליהם.

טרה קוטה

אה כן, הגענו לשיאן בכלל בשביל לראות את אחד מפלאי עולם. יש המכנים אותו אחד מהתגליות הארכיולוגיות המדהימות בכדור הארץ: חיילי הטרה-קוטה. מדובר באתר שנמצא כשעה נסיעה מהעיר, שם התגלה קברו של הקיסר צ‘ין שאיחד את סין לפני כ-2000 שנה. הסיפור של איחוד סין מעשרות ממלכות ותרבויות לכדי יישות ריבונית יציבה במשך אלפי שנים הוא מדהים בפני עצמו. אולם הקיסר צ‘ין שעשה את זה (כמו גם בנה את החומה הגדולה ועוד מעשים חשובים אחרים) היה ידוע כדפוק רציני. (לעיון נוסף צפו בסרט המופת: “גיבור” שעל אף האמירות הפוליטיות המאולצות בו, עדיין שווה צפייה להבנה של סין העתיקה). כשהגיע צ‘ין לגיל 38, הבין שיום אחד הוא עלול למות. יחד עם זאת, הוא הניח שאחרי מותו הוא ימשיך למלוך (אל תגידו הרבי מילובביץ‘) ולכן, הורה על בניה של צבא חיילי חרס, שיקבר בסוד סביב קברו וישרת אותו לאחר מותו.

ב-1974, חבורה של איכרים שחפרה באזור, גילתה את החיילים הראשונים, קבורים כ-2 מטרים מתחת לפני האדמה תחת כיסויי עץ וחימר. עד מהרה נמצאו כ-8000 חיילים, קצינים, קשתים, פרשים, סוסים וגנרלים מחרס באזור הטרה-קוטה. הדמויות היו חמושות בכלי נשק אמיתיים, ביגוד וכל הדרוש לצבא באותה תקופה. אחד הדברים המפתיעים שהתגלו הוא שכלי הנשק היו מצופים בציפוי כרום. המצאת ציפוי הכרום יוחסה לגרמניה של שנות ה-30 וארצות הברית של שנות ה-50 ועכשיו הסינים מתלהבים שעכשיו הסתבר שהם היו חתומים על התהליך הייחודי והמתקדם עוד לפני אלפי שנים. “אז העובדה שידעתם את זה ואיבדתם את זה מביכה יותר מאשר לא לדעת את זה בכלל, לא?” שאלתי. המדריכה גיחכה במבוכה.

בדיעבד הסתבר, שחלק לא קטן מהדמויות נותצו על ידי קיסר אחר, שכבר משל בסין וגילה אף הוא את צבא החרסינה. מחשש כי יש אמת בדבריו של הקיסר המת, הורה על הריסת הצבא. למזלנו, ולמזלו של המשוגע, הוא השמיד רק חלקיק מהצבא ההוא. את השאר עשה הזמן וכישורים ארכיאולוגיים חובבניים שגרמו לפסלים להתפורר מיד כשחשפו אותם. כיום, חלק גדול מאות מהשוחות שנתגלו נותרו מכוסות בעפר, מאחר ולדברי המדריכה שלנו, לא נמצאה עדיין הטכנולוגיה שתאפשר לפתוח את קברי החיילים מבלי להפוך אותם לאבק. “אולי גם הטכנולוגיה הזו קבורה ביחד עם החיילים שאתם לא יכולים לחשוף בגלל שאין לכם את הטכנולוגיה הזו?” שאלתי. המדריכה המשיכה לגחך. עכשיו הבנתי שזה לא בגלל שאני מצחיק, אלא שזו הדרך הסינית המנומסת לומר “אני לא מבין את המבטא המזרח התיכוני הכבד שלך, יא איש מוזר ושחור עם עיניים גדולות ושיער שגדל במקומות מוזרים“.

מבחינה ויזואלית, האתר מעט מאכזב. נכון, הסיפור חשוב ומעניין, אולם לא תראו שם מראה שיגרום לכם לפעור פה. רוב הקברים מכוסים, והחשופים לא כאלה מרתקים. דבר נוסף שיעודד את הציניות שלכם הוא המסחור המוגזם סביב הדמויות הללו. כל שניה ניסו למכור לנו העתקים של הבובות בכל גודל אפשרי, והטיול המאורגן של ההוסטל עצר במפתיע בחנות לממכר מזכרות ועוד שטויות יקרות מידי. דמותם של חיילי הטרה-קוטה מעטרת גם כל חלקה טריה בעיר שיאן עצמה. כולל הסניף של מקדונלדס. אסכם ואומר שצריך לעשות את זה. כי זה מונומנט מעניין וחשוב, אך אל תצפו לנפילת לסתות או לתדהמה. אפילו “פששש” לא הצלחתי להוציא.